זוהי ההתחלה, של משהו נפלא (אני מקווה). הבלוג הולך לעסוק בעולם הספרים והספרות, מנקודת מבטי כנערה בת שבע-עשרה שנהנת לקרוא ולכתוב. אני מתכננת לפרסם סקירות על הספרים שאני קוראת, בערך פוסט בשבוע. אני קוראת ספרים מאז שלמדתי איך לקרוא בעצם, ועם הזמן הטעם שלי השתכלל והתפתח, בעיקר בזכות האינטרנט. הז'אנרים המועדפים עליי הם פנטזיה ומותחנים, אבל אני משתדלת להיפתח לכל הסגנונות ולקרוא גם דברים לא מוכרים. אם קראתם ונהנתם, אני אשמח מאוד אם תשאירו תגובה!
העלילה בקצרה: כאלף שנים לפני ההתרחשות שבספר, קם גיבור שמטרתו הייתה להציל את העולם מסכנה גדולה. הוא נכשל. באלף השנים שחלפו הוא שלט על הארץ מכוסת האפר והערפילים בדמות "השליט הגדול" בן האלמוות, ששיעבד חלק גדול מהאוכלוסייה בזמן שלאחרים הוענקו כוחות מיוחדים. כך נוצר מעמד האצילים וכנגדם הסקאא, העבדים. בעיר לות'אדל, העיר המרכזית, קם מהפכן שמתכנן להביא את קץ האימפריה, למרות שכל מהפכה קודמת דוכאה ונכשלה. את המהפכה מוביל קלסייר, פושע מבריק שנפגע בעבר מן השליט הגדול. הוא מגייס לעזרתו את וין, נערת רחוב החייבת ללמוד להשתמש בכוח הטמון בה, כוח הערפילאים. יחד הם מוציאים לפועל את התכנית שמעניקה תקווה לעולם.
"האימפריה האחרונה" הוא הספר הראשון בטרילוגיית "הערפילאים" שנכתבה על ידי ברנדון סנדרסון. במילה אחת, הוא ספר פשוט נפלא. הספר מכיל כ600 עמודים, אני סיימתי אותו בכשלושה ימים. מכאן אפשר להבין שהוא בהחלט ספר סוחף, כשקראתי לא שמתי לב לזמן שעבר וכשהייתי עסוקה בדברים אחרים רציתי רק לחזור ולהמשיך לקרוא בו. העלילה מקורית למדי ונעה בקצב מצוין. עדיין לא קראתי את שני הספרים הנוספים (אני מתכננת לעשות זאת כמה שיותר מהר), כך שהביקורת שלפניכם היא רק על הספר הזה.
לרוב הספרים בז'אנר הפנטזיה והמד"ב יש כריכות איומות שנראות כאילו הן עוצבו לפני כמה עשורים לפחות. אולי זה מה שמרתיע אנשים שלא קוראים בדרך כלל ספרים מהז'אנר, שכן לרוב הספרים הפופולריים בחנויות הספרים יש כריכות עדינות ומעוצבות להפליא. האמת היא שגם אני כזו, אחת שאוהבת כריכות יפות, אבל אני מנסה נואשות שלא לשפוט ספרים לפי כריכתם (תמיד יש את המשיכה הראשונית לספרים מסוימים רק בגלל הכריכה היפהפייה שלהם ואת הרתיעה האוטומטית מספרים בעלי כריכה פחות מעודנת...).
על הכריכה של "האימפריה האחרונה" יש אמנם ציור נהדר, שגם מתקשר מאוד לעלילה, אבל הפונטים הבסיסיים שבהם השתמש המעצב די מבאסים. הכריכה המקורית באנגלית, כמובן, טובה בהרבה במובן הזה. אבל ברגע שמתעלים מעל לכריכה, כמעט ואין לי מה לומר לרעתו של הספר.
ברנדון סנדרסון הוא סופר מצוין. לא רק העלילה הופכת ספר ל'טוב' (למרות שגם בזה הוא מצטיין), גם לכתיבה יש חלק בכך, והכתיבה שלו פשוט מרתקת. העולם שהוא בדה מדמיונו מקורי ומרענן, לא מזכיר אף ספר אחר שקראתי, וממש לא נופל למשבצת הנדושה והנחרשת שכבר מכילה כל כך הרבה ספרים. המימד הפנטסטי בספר, הנקרא כוח האלומנטיקה, חדשני בהחלט. הוא אמנם מצריך הסתגלות מסוימת לרעיון (ככה זה עם דברים חדשים), אבל מהר מאוד מבינים את הרעיון ואת החוקים.
בעיניי, אחד הדברים הטובים ביותר בספר הוא היותו בלתי צפוי, ועם זאת צפוי לחלוטין. למה הכוונה? יש בו מאפיינים קלאסיים וצפויים של ספר פנטזיה מצד אחד (הגיבורה נאלצת ללמוד את כוחותיה במהירות, היא מתעלה על בעלי כוחות מנוסים ממנה, מצליחה במשימות שנראו לאחרים בלתי אפשריות וכו'), אך הוא מכיל גם טוויסטים מפתיעים בעלילה ודמויות עגולות מצד שני. מרבית הדמויות בנויות היטב, יש להן אופי מוגדר והן משתנות ומתפתחות במהלך הסיפור, ובכך הופכות אותו למעניין ואמיתי הרבה יותר. הקונפליקטים שהדמויות נאלצות להתמודד עמם משמעותיים וריאליסטיים, מה שמעניק עוד מימד של עומק לסיפור.
גם פן רומנטי לא חסר. באופן אישי, אני אוהבת כשבספרים יש גם קצת רומנטיקה (במיוחד בספרי פנטזיה), כל היא לא מהווה את הנושא המרכזי בספר. פרשיית האהבים של וין נפלאה - כל כך הרבה קורה כשלא באמת קרה כלום. אני לא ארחיב הרבה, אפילו לא אציין מיהי הדמות הנוספת כדי לא להרוס למי שמתכנן לקרוא בעצמו את הספר.יש כמה קטעי קרבות ואימונים לאלה מאיתנו שאוהבים את האקשן והפעילות. אני אוהבת את הקטעים הללו במידה, וכאן יש בדיוק את המידה הנכונה בשבילי.
הדמות שהכי הסתקרנתי והתפעלתי ממנה (בעיקר מהדרך שבה הסופר כתב אותה) היא הדמות של 'השליט הגדול'. בראש כל פרק נכתב קטע - לפעמים פסקה, לפעמים שורה בודדת. רק אחרי כמה פרקים הבנתי שמי שכביכול כתב את הדברים הללו הוא 'השליט הגדול', והניגוד בין הדמות המצטיירת מהם והדרך שבה שאר הדמויות תיארו אותו מהממם ומבלבל. רק בסוף הספר קיבלתי את ההסבר - איך יכול להיות שמישהו משתנה כך, מקצה אל קצה. ההסבר היה מפתיע בהחלט (אחד מהטוויסטים שהזכרתי קודם). אני רוצה לצטט כאן את אחד הקטעים, שאני באופן אישי חושבת שנכון כל כך (לא רק בעולם הפנטזיה, אלא גם במציאות שלנו אנו); "אני רואה את עצמי כאדם בעל עקרונות. אבל איזה אדם אינו רואה כך את עצמו? אפילו לשודדי הדרכים האכזריים ביותר, כך הבחנתי, יש 'מוסר' שבעזרתו הם מסוגלים להסביר את מעשיהם. אולי אדם אחר שייקרא על חיי יכנה אותי עריץ. אולי הוא ייקרא לי יהיר. האם דעתו של אותו אדם תקפה פחות מדעתי שלי? אני מאמין שבסופו של דבר הכל מסתכם בעובדה אחת פשוטה: הצבאות הולכים אחריי."
כמו בכל דבר, בספר יש גם חסרונות, אבל אני בוחרת שלא להתעמק בהם כי הם כה מינוריים כשחושבים על ההנאה שבקריאה של הספר. אני בהחלט ממליצה עליו בחום לכל חובב פנטזיה וגם לכאלה שלא - העובי אולי מפחיד מעט, אבל הסיפור עשיר ומרתק שאפילו לא שמים לב - זה אפילו טוב, כי ככה הספר לא נגמר מהר מדי! אני כבר מצפה לקרוא את המשך הסדרה ולאחר מכן גם ספרים אחרים של סנדרסון, כי "האימפריה האחרונה" הוא בהחלט מיטבה של ספרות הפנטזיה.
